במקום פתיחה או קצת על הבלוג שלי

לפני בערך שנה פתחתי את הבלוג הזה בבית אחר ועכשיו נאלצתי לעבור דירה.
הנה מה שכתבתי שם לראשונה .

"...עכשיו, עם כוס ג’ק דניאלס שקופה וקצת קוביות קרח בצורת כוכב , כי זה מה שמצאתי בפריזר אני מנסה להיזכר במפגש הראשון שלי עם הפורמולה-1. אני חושב שזה היה בסביבות גיל עשר, פחות או יותר, לא נריב על שנה לכאן או לכאן, בטח לא אחרי שהכוס כבר ריקה והראש קליל.נחזור לפורמולה-1 . קיבלתי שתי מכוניות צעצוע קטנות של MATCHBOX , ככה קראו לזה אז- האחת פרארי 312 T אדומה (כי פרארי זה תמיד אדום) של ניקי לאודה או קליי רגאזוני והשנייה הייתה לוטוס שחורה של מריו אנדרטי או אולי היה זה גונר נילסן ואולי דווקא רוני פיטרסון, לא חשוב המספר היה 5,6, או 7 ואולי 8 . על הפרארי היה מספר שתיים-עשרה, זה בטוח, עד כמה שאפשר להיות בטוחים אחרי מפגש עם יעקב דניאלי.וככה הייתי מבלה שעות ומשחק בנדמה לי של נהיגת מרוצים על השטיח הגדול בסלון של בית הוריי. הפס השחור לאורכו של השטיח הזכיר לי את הישורת הארוכה במונזה, אתם יודעים, זו שיוצאת מהפרבוליקה, מתרחבת מול הפיטס ופתאום נסגרת בצוואר בקבוק , בדיוק במקום שרוני פיטרסון השבדי, התקווה הגדולה של הפורמולה-1 באותם הימים, וכדרכן של הרבה תקוות הן מתנפצות בפנים, פיטרסון נהרג בתאונה המיותרת הזו. נחזור לשטיח.לפעמים הפס השחור הזכיר לי דווקא ישורות ממסלולים אחרים. מדי פעם הייתי מוסיף מכשולים שונים בכדי ליצור מסלול מעניין יותר עם פניות . כרית או כדור גרביים מגולגל שנדחפו מתחת לפינת השטיח יצרו פנייה אובאלית , “קיר המוות” , ממש כמו בדייטונה או אינדי ואולי דווקא הפנייה המשופעת ההיא במונזה שכבר לא משתמשים בה כיום וחבל.והרעש שהייתי עושה ?הייתי בטוח שיש לי בפה מנוע קוזוורט V-8 ממש אמיתי והייתי מעלה בו את הטורים עמוק לתוך הקו האדום, מנתק ההצתה היה נכנס לפעולה רק כאשר האוויר בראות שלי היה אוזל. במרוצים שלי אגב, כמעט תמיד הלוטוס השחורה של אנדרטי או מי שזה לא יהיה , ניצחה.בהמשך התוודעתי למרוצי מכוניות דרך תוכנית הספורט בערבית של ימי שני בערב בערוץ-1, אז היה רק ערוץ אחד ותמיד הייתי משתיק את כולם בתחילת התוכנית בכדי לדעת אם יהיה סיקור של מרוץ כזה או אחר.אם הקריין, סלומון מוניר בדרך כלל, היה אומר – “סבח אה סיירת” או משהו דומה , בלי להבין ערבית, למדתי שזה היום שלי ויש מרוץ, לא משנה שזה היה תמיד בשניות האחרונות של התוכנית, אחרי הקאץ’ שהייתי רואה עם סבא שלי , שני גברים שריריים פחות או יותר, מיוזעים בבגדי ים קטנים , הולכים מכות בכאילו וזקנות שיושבות בשורה הראשונה ביציע, מטריות חובה בידיים , היו מעודדות אותם כאילו אין מחר.השידורים של ערוץ-1 היו עושים את מרוצי הפורמולה-1 יותר קצרים מקצרים “והמחישו” בצורה הטובה ביותר עד כמה המכוניות מהירות… היו מראים, בשחור-לבן, את הזינוק למרוץ ואחרי פחות מעשר שניות דגל השחמט היה מונף והכול היה מסתיים , יותר מהיר מסתם איזה זיון חפוז, אבל ככה לפחות ראינו שיש מרוצי מכוניות, לא תמיד אפשר היה להבין מי ניצח אבל מה זה חשוב, העיקר שראיתי מרוץ ביום שני.מכוניות מרוץ, לפחות אצלי, היו תמיד חד-גוניות, שחור ולבן, אבל זה בגלל הטלביזיה , לא ידעתי שיש משהו אחר . לפחות לא עד שנת 1982 או משהו כזה אבל זה כבר שייך לסיפור אחר. אגב, אני דובי מילר, אוטוטו בן-41 ..."

היום אני כבר בן-42 ומקווה שתהנו מהמשך הקריאה בבלוג
דובי