ביום שישי האחרון זכיתי לחוויה מרגשת ומיוחדת במינה . בבית-טרזין, בקיבוץ גבעת-חיים נפתחה התערוכה שעוסקת בעניין ליגת טרזין, ליגת הכדורגל שהתנהלה בגטו טרזינשטאט במשך כ-3 שנים, עד שהנאצים החליטו לחסל את הגטו. עד לא מזמן הוצגה התערוכה המקורית בגלריה גורדון בתל-אביב וכעת, לאחר מספר שינויים והתאמות הועברה למשכן קבוע בבית-טרזין, שם מלבד תצוגה היא תשמש ככלי ללימוד השואה לבני הנוער, עוד דרך מעניינת לנסות ולחבר את בני הנוער של ימינו עם השואה ומה יותר טוב מכדורגל בכדי לעשות זאת.
כאשר קיבלתי את ההזמנה לארוע הפתיחה, ביום שישי, כתב לי עודד ברידא, מנכ”ל בית-טרזין, כי הוא ישמח באם אגיע לשם והחלטתי שלא רק שאגיע אלא שאצרף גם את שני בניי לכך, חינוך בני הנוער כבר כתבתי, לא ?
לאחר שנגזר הסרט שחונך את התערוכה נכנסנו פנימה, יותם ואביתר הבנים שלי ואני והתרגשתי לראות ולגלות את ההתעניינות שהם גילו בתערוכה, עומדים ומתעכבים ליד התמונות, דגלי הקבוצות ששיחקו בליגה וגם ליד סרט הוידאו כמובן. לאחר הביקור בתערוכה עצמה עשינו את דרכינו לעבר איצטדיון הכדורגל של גבעת-חיים ושם עברה עלינו אולי החוויה המרגשת ביותר. בזה אחר זה עלו אל המגרש, בליווי שחקני כדורגל צעירים, שחקני הכדורגל הוותיקים שהספיקו בצורה כזו או אחרת לשחק כדורגל תחת הצורר הנאצי בקסרקטין דרזדן בליגת טרזין. הדמעות חנקו את הגרון, בעיקר מהתרגשות ומההוכחה שהנה , הוכחנו בעוד דרך שלמרות הכול אנחנו עדיין כאן.
שמחתי לשבת ביציע באיצטדיון ליד הבנים שלי ולדעת שבדרך המיוחדת שלי אני מעביר הלאה את נושא השואה, את הדברים שקרו שם ואני בטוח שיום כזה מיוחד לא ישכח מהר ואולי בבוא העת ישמש ככלי שלהם, של הבנים שלי, בכדי להעביר הלאה .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה