בשבוע האחרון הייתי, יחד עם קבוצה גדולה ונהדרת של תלמידים מבית הספר בו אני מלמד במסע בפולין ואני מניח שעוד אכתוב על זה, צריך עוד זמן לעכל , אבל נקודה שקושרת את המסע הזה אל הבלוג הזה ואל הכתיבה שלי וממנה אני לא יכול להתעלם כמובן בתחום העניין שלי היא נושא הבלוג הזה - הספורט היהודי בתקופת השואה ובנקודה זו אני מתחבר אל סיפורו של שלמה ארוך, המתאגרף היהודי מיוון שמצא את עצמו נלחם על חייו בין הגדרות של אושוויץ.
ממדיה של השואה כה מפלצתיים, עד שקשה לנו לתפוס אותם. אין דרך להבין את משמעותם של שישה מיליון קורבנות. אבל כאשר מתמודדים עם גורלו של אדם יחיד, בודד, כאשר עוסקים בקורותיה של משפחה, כאשר מתמקדים בעיירה אחת אפשר לנסות ולהבין אולי קצת יותר טוב את מיליוני הסיפורים והטרגדיות שמהם מורכבת השואה .
את הסרט “ניצחון הרוח” שמספר את סיפורו של שלמה ארוך ראיתי לראשונה לפני כשנה או שנתיים ביום השואה ובשבוע האחרון, במהלך הנסיעה לכיוון אושוויץ-בירקנאו ראינו אותו שוב באוטובוס, כן, זה בהחלט הכניס לאווירה אבל דרך סיפורו המופלא של ארוך, אלוף הבלקן באגרוף בתקופתו אשר נלקח יחד עם כל יהדות סלוניקי לאושוויץ ובבת אחת נגדעו חייו וחלומותיו, ניתן אולי טוב יותר לנסות ולהבין את אשר עבר על האדם באושוויץ ועד כמה לפעמים הספורט מחבר בין אנשים משני צידי המתרס, עד כמה שניתן לכנות את המצב שהיה שם, במחנות, כמתרס.
שלמה ארוך, בזכות היותו מתאגרף בעל שם שנתגלה במקרה במהלך העבודה הקשה באושוויץ, מקרה שבו הנאצים רצו לשעשע את עצמם וארגנו ערב של קרבות אגרוף בין העצורים במחנה, המנצח היה זוכה במנת לחם נוספת ואילו המפסיד…ארוך נלחם על חייו בדרך היחידה שהכיר, עד הסוף ועשה זאת הכי טוב שאפשר וזה אולי מה שהפך את גורלו לשונה משל אחרים.
תוך כדי הצפייה בסרט החיבור וההזדהות ואולי גם האווירה שהולכת ומתגבשת , מרגישים באוויר את הקירבה הפיזית שהולכת ובאה, כל טיפת זעה שניגרת ממצחו, כל חבטה ואגרוף מורגשים היטב וגם כל המתח שמסביב ואי אפשר להתעלם ממנו. לאושוויץ-בירקנאו יש נקודה רגישה ואישית עבורי וזאת בעיקר עקב סיפורה של סבתי שהייתה במחנה הזה ודמותה ובעיקר הסיפור המלא ששמעתי ממנה ערב נסיעתי ליוו אותי בכל צעד וצעד בביקור במחנה, אבל לא רק היא . משום מה בזמן שהלכתי שם, בין הצריפים במחנה, על שבילי החצץ והראש מסתובב מצד לצד, מחפש, מסתכל, מסרב להאמין, גם סיפורו של שלמה ארוך היה איתי שם. הסרט צולם ממש שם, במחנה ולכן התמונות מהסרט עולות וצפות כאשר עברנו שם, גורמות לביקור להפוך לאמיתי יותר, מוחשי יותר ולעתים גם כואב יותר ויותר.
שלמה ארוך נפטר לפני מספר חודשים אבל סיפורו נשאר איתנו לנצח, סיפור מאבקו האישי, הקרב של חייו אבל לא רק הסיפור האישי הוא שחשוב במקרה זה אלא סיפור ההישרדות וההצלה של כולנו בעצם, סיפור שאנחנו צריכים, חייבים להעביר הלאה.
איש יקר שהכרנו אישית אותו ואת משפחתו.נלחם על חייו בטכניקה שהכיר "האיגרוף" נשאר בחיים ובנה שושלת לתפארת.רובם כאן בארץ .
השבמחק