27/7/2010 - ההיסטוריה של הספורט המוטורי הישראלי - מעין פתיחה

לנסות ולשחזר את ההיסטוריה של הספורט המוטורי הישראלי זה ממש כמו לשבת ולנבור בזיכרונות, מדי פעם לעלעל בתמונות מצהיבות באלבומים הישנים שלי , במגזינים עליהם אני שומר מכול משמר .

אני מלווה את הספורט המוטורי הישראלי מאז שנת 1982 לערך , ממרוץ הראלי-קרוס הראשון שערך המגזין "טורבו" בעפולה , דרך הפעילויות של המועדון המוטורי הישראלי, אז תפקדתי כמרשל במרוצים , בכולם , כולל בזמנים שהייתי בצבא ונאלצתי להשתמש באיומים ותירוצים בכדי לא להחמיץ שום אירוע, משם דרך מרוצי הראלי של מועדון מרוצי ישראל בראשית שנות התשעים, התקופה הקפריסאית בה נאלצו נהגים ישראלים רבים לצאת אל האי השכן ולהתחרות שם מכיוון שלא הייתה שום אפשרות אחרת, לאחר מכן חזרו האירועים לארץ , למרוצי הראלי-ספרינט שאורגנו על ידי מישל גדז', לשם הגעתי בעיקר על תקן אוהד וכתב ספורט מוטורי וכיום אני מלווה את סצנת הראלי המשתקמת בארץ מקרוב, הכי קרוב שאפשר, כשאני יושב כנווט בצוות המתחרה במרוצי הראלי בארץ. במקביל לכל עניין הראלי שבמשך כל השנים כמעט נשא את הדגל בפעילות הספורט-מוטורית בארץ התחריתי גם במרוצי קארטינג החל מארבע פעימות ובהמשך גם בפורמולה-ימאהה שתי פעימות על המסלול המיתולוגי של נחשונים.

הכתיבה שלי הינה מזווית אישית, מאד אישית ולכן יתכן שמה שנראה לי כדבר מסוים היה בכלל משהו אחר אבל אני לא מתכוון להתנצל אלא אולי רק לתקן טעויות משמעותיות, עיוותים וטעויות היסטוריות וכמובן עובדות.

חשוב לזכור כי רוב הנכתב פה נעשה מהזיכרון והשאר מפרטים שהושלמו.

כמובן שלפרקים בהם לא לקחתי חלק דוגמת סיפור הסברה באקרופוליס או אודות המרוץ בשנת 1970 באשקלון לא נעזרתי בזיכרון כי פשוט לא היה כזה...במקרים הללו עשיתי תחקיר גם עם אנשים שהיו במקום כמתחרים או כצופים וכמובן שנעזרתי גם בארכיון העיתונות של בית-אריאלה.

בכדי לרענן את הזיכרון השתמשתי בדרך כלל במאגר הארכיוני של מגזיני הרכב "טורבו" ו"אוטו" שקיימים אצלי בבית וסיקרו את רוב האירועים בצורה די שוטפת, גם אם לא תמיד בדרך אוהדת או ניטרלית כמצופה מעיתונות...

סדרת זו עוסקת אך ורק בפעילות הספורט מוטורי הארבע-גלגלי בישראל. ידוע לי כי היו ועדיין יש פעילויות דו-גלגליות נרחבות, לעיתים אף יותר גדולות מאשר בקרב המכוניות אבל הבחירה נעשתה מפני שמכוניות קרובות לליבי, נושא רגיש.

סגנון הכתיבה שלי הינו אישי לחלוטין. איני מתיימר לכתוב פה ספרות קלאסית או עברית יפה. הרעיון הוא לכתוב מהראש דרך קצות האצבעות למקלדת המחשב הנייד שלי ולהשתדל שלא לעצור, לכתוב בשטף , להחזיק את מד סל"ד הכתיבה בקו האדום רוב הזמן , לא להוריד את הרגל מהגז, במקרה הזה את היד מהמקלדת ובסוף לעבור שוב ולעבד את הכתיבה .

רבים מחובבי הספורט המוטורי בארץ מכירים את כתיבתי מהאינטרנט והסגנון לא יהיה להם זר ולמי שבכל זאת זו פעם ראשונה שנתקל , ברוך הבא לעולם הספורט המוטורי שלי שהוא גם עולם הספורט המוטורי הישראלי.

5/7/2010 - קשרים יהודיים ונאציים על מסלול המרוצים - סיפורו של הנס שטוק.

"..5. (1) – יהודי הינו מי שמוצאו לפחות משלושה סבים, שהם יהודים גמורים (volljudisch ) לפי גזעם...
(2) – כיהודי נחשב גם בן תערובת (Mischling ) , נתין המדינה שמוצאו משני סבים יהודים גמורים.."
(מתוך התקנה הראשונה לחוק אזרחות הרייך,
14/11/1935 )

הנס שטוק נולד בשנת 1900 בפולין, וחי בגרמניה ושוויץ עד מלחמת העולם השנייה. בשנת 1923 החל להתעניין בספורט מוטורי ולהתחרות במרוצי טיפוס-גבעה hill climb , בשנת 1926 החל לקבל תמיכה מחברת הרכב אוסטרו-דיימלר לתחרויות שלו ושנה לאחר מכן הפך להיות הנהג הרשמי של החברה. בשנת 1929 היה הנהג המוביל בתחרויות טיפוס הגבעה באירופה, מה שבמהרה הקנה לו את השם "מלך ההרים" .
כחלק מתכונותיו של שטוק הייתה היכולת להכיר ולזכות בחברים חדשים בצורה קלה. שלושה מחברים אלו הם אלו שהשפיעו רבות על התפתחות חייו וקריירת המרוצים שלו. הראשון שבהם, הנסיך וילהלם שקשריו אפשרו לשטוק לקבל לידיו מכונית מרצדס SSKL ייחודית לתחרויות. החבר השני היה ארנסט אודט Ernst Udet , טייס קרב לשעבר בחיל האוויר הגרמני של מלחמת העולם הראשונה והאיש שהכיר לשטוק את התחרויות לקביעת שיאי המהירות, התחרויות שהיו פופולאריות מאד בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה העשרים. החבר השלישי והאחרון שראוי לציון היה יוליוס שרק Julius Schreck . שרק היה עוזרו האישי של אדולף היטלר עוד בטרם נבחר ב-1933 כקנצלר גרמניה והיה זה שגם ערך את ההכרות הראשונית בין היטלר לשטוק בשנת 1925, פגישה שגרמה להיטלר להבין, אולי במידה גדולה יותר כי היטלר כבר היה חובב מכוניות עוד קודם לכן, את הערך התעמולתי שניתן יהיה להפיק מהספורט המוטורי הגרמני והצלחתו. בשנת 1931, כאשר הנס שטוק לא הצליח למצוא לעצמו תעסוקה כנהג מרוצים בקבוצה רשמית ארגן לו יוליוס שרק פגישה נוספת עם היטלר ואז הבטיל היטלר לשטוק כי כאשר ייבחר לתפקיד מוביל במדינה הוא ידאג ששטוק יהיה זה שיוביל את מכונית המרוץ הגרמנית להצלחות. שטוק יצא מהפגישה הזו מעודד מאד.
בשנת 1932 נישא (נישואין שניים)הנס שטוק לפאולה פון-רזניק, שחקנית טניס גרמניה מוכשרת אבל גם נכדה לסבתא וסבא יהודיים. שטוק החל לסבול, בעקבות נישואיו, להטרדות חוזרות ונשנות עקב מוצאה היהודי של אשתו ורק היכרותו המוקדמת עם היטלר סייעה לו בשלב הזה אבל גם השפיעה מאוחר יותר על התפתחות הקריירה שלו. קשה למצוא סימוכין לגבי מתן ההוראה לפגיעה המילולית, ההטרדות ולאחר מכן גם הסיוע להנס שטוק, בגלל מוצאה היהודי של אשתו אולם ניתן רק לשער כי זה נעשה בהוראתו או תוך ידיעתו של היטלר. שטוק הוטרד פעם אחר פעם על ידי אנשי גסטאפו גרמניים ובנוסף לכך נתלו שלטים וכרזות בכל מסלול מרוצים ובכל תחרות טיפוס גבעה שבהם התחרה הנהג במהלך עונת 1935. בהמשך, בהוראתו של היטלר הופסקו הפגיעות בשטוק וגם לאחר שפוטר מקבוצת אוטו-יוניון, בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו, היה זה היטלר שזכר לו חסד נעורים וסייע בהחזרתו לשורות הקבוצה. שטוק עצמו יצא בפנייה נרגשת בנאום פומבי לקהל והצהיר כי זו טעות וכי אשתו כלל לא יהודייה וגם אם כן, היא לא אשמה שסבתא וסבא שלה יהודיים ובטח לו הוא או קריירת המרוצים שלו.
עוד בתקופה שלפני היותו קנצלר גרמני הכריז היטלר שגרמניה צריכה להתחרות עם מכונית מרוץ גרמנית בכל מסלולי המרוצים המפורסמים בעולם וזאת בכדי להראות לכולם את היכולות הטכנולוגיות הגבוהות של הגזע הארי העליון. זו בדיוק היתה ההזדמנות לה חיכה הנס שטוק. מערכת יחסים טובה שהייתה לו עם פרופסור פרדיננד פורשה כמו גם עם אדולף היטלר סייעה לו להפוך לנהג המוביל של קבוצת אוטו-יוניון החדשה, שנבנתה לקראת עונת מרוצי הגראן-פרי של 1934.
את הניצחון הראשון שלו במדי אוטו-יוניון השיג הנס שטוק בגראן-פרי הגרמני של 1934 וזאת לאחר מאבק ארוך וקשה בנהגה המוביל של קבוצת מרצדס ואולי הנהג שמזוהה יותר מכול עם המפלגה הנאצית, רודי קרצ'יולה. שטוק חצה ראשון את קו הסיום והכריז כי זה הניצחון החשוב ביותר שהשיג בקריירה שלו. מאוחר יותר, בהמשך עונת המרוצים הוא ניצח גם בגראן פרי השוויצרי והפך לנהג הגרמני המוביל לקראת עונת 1935.
כל עוד ההצלחות על מסלול המרוצים נמשכו, השתיק היטלר את ההערות לגבי הקשרים היהודיים של הנס שטוק. הקשרים האישיים של שטוק עם היטלר ויוליוס שרק בהחלט סייעו לו לשמור על מקומו באוטו-יוניון בתקופה הזו במקביל להישגיו על המסלול אולם כאשר הופיע בקבוצת אוטו-יוניון נהג חדש, צעיר ומוצלח בדמותו של ברנד רוזמאייר החל מעמדו של שטוק להתערער. רוזמאייר הוחתם על ידי מנהלה של קבוצת אוטו-יוניון ווילי וואלב Willy Walb כנהג מחליף לעונת המרוצים של 1935 ולאחר שהצליח להוכיח את עצמו במספר מרוצים הוחתם כנהג מין המניין בקבוצה לעונה שלאחר מכן, עונה שבסופה הוכתר כאלוף אירופה, מה שהעמיד בצל גדול את קריירת המרוצים של הנס שטוק.
למרות שסיים במקום השני באליפות אירופה לעונת 1936, הוא לא הצליח לנצח באף מרוץ חשוב של אותה העונה. את עונת 1937 הוא החל עדיין כנהג המוביל בקבוצה אולם הכתובת הייתה על הקיר. הזיכרונות בדבר היות אשתו יהודייה חזרו וצצו וחוסר היכולת שלו לנצח כמו בעבר עשו את שלהם ומנהלי קבוצת אוטו-יוניון הודיעו כי הם משחררים אותו מהחוזה שלו וכי ימי נהיגת המרוצים שלו מאחוריו. מותו של ברנד רוזמאייר, שהוביל את אוטו-יוניון וקשריו של שטוק עם צמרת המפלגה הנאצית פעלו לטובתו ובאמצע העונה הוחזר שטוק לתפקידו כנהג מרוצים במדי אוטו-יוניון, מספר חודשים בלבד לאחר שפוטר. ההישגים וההצלחות אולם לא היו כמקודם ושטוק הצליח בעיקר בזירת מרוצי טיפוס הגבעה Hill climb .
לאחר מלחמת העולם השנייה המשיך הנס שטוק להתחרות עוד מספר שנים עד שפרש סופית בשנת 1960 ונפטר בשנת 1978. בנו, הנס-יואכים שטוק מנישואיו השלישיים הפך לנהג מרוצים מפורסם בזכות עצמו.
Related articles
- Reuss, Eberhard – Hitler's Motor Racing battles, 2006.
- Snellman, Leiff – From Austria to Auto-Union and back, 2000.

30/6/2010 - המיתוס שמאחורי "חיצי הכסף" - חלק ב' .

ככל שעובר הזמן, הלחץ בקבוצת מרצדס הולך וגובר. כיצד יגיב הקהל, שמגיע בהמוניו בעיקר בכדי לראות את המכונית החדשה של הקבוצה, את ה-W25 , ויותר מכך כיצד ניתן יהיה להסביר את אי ההשתתפות לאלו שסיפקו את הכסף ? לראשי המפלגה הנאצית והיטלר עצמו ? הרי זה ממש בלתי נסבל ובלתי נסלח.

בשלב הזה נעזוב רגע את התיאור הספרותי-דרמטי של האירועים נורבורגרינג וננסה לנתח את העדויות השונות שהצטברו עם השנים לגבי ההתפתחויות. לגבי נקודה אחת אין ויכוח כלל והיא שלמחרת בבוקר הופיעה קבוצת מרצדס לזינוק כאשר כל מכוניות הקבוצה, כולן, צבועות (או לא צבועות..) בצבעי הכסף המפורסמים שהפכו לחלק בלתי נפרד מצבע הקבוצה לעד.

האזכור הראשוני לעניין צבע הכסף מופיע בזיכרונותיו של נאובאוור עצמו שמספר שם כי לאחר שקילת המכוניות לפני המרוץ, כאשר הוברר כי המכוניות כבדות מדי ולא יוכלו לזנק, החלו החששות במחנה מרצדס כי עוד אי השתתפות במרוץ לא תהיה מקובלת כלל על מנהלי מרצדס ועל המפלגה הנאצית, שראתה בפרויקט המרוצים הגרמני עוד סמל למשטר הנאצי הנעלה ועוד הוכחה לעליונותו של "האדם הגרמני החדש" והטכנולוגיה שהוא מסוגל לייצר. נאובאוור מזכיר כי לפתע צץ במוחו רעיון והוא ביקש ממכונאי הקבוצה להתחיל ולגרד את הצבע הלבן שעטף את המכוניות ולהגיע עד לשכבת האלומיניום, כך יצליחו לחסוך משקל. המכונאים מיהרו לבצע את המשימה, ובהצלחה רבה יש לומר. למחרת, בבוקר המרוץ, נשקלו שוב המכוניות והפעם עמדו במשקל של 750 ק"ג, זינקו למרוץ ושם מנפרד פון-בראוצ'יץ' לא התקשה לנווט את ה-W25 לעבר הניצחון, הראשון עבור המכוניות הכסופות וכך נולדה אגדת "חיצי הכסף" וגם החידה או הויכוח הגדול סביב עניין הצבע.

העיתונאי הגרמני אברהרד ראוס Eberhard Reuss החליט לבדוק יותר לעומק את אמיתותם של דברי נאובאוור ולאחר שהבין שהאמת בנושא זה לא מוחלטת פרסם מאמר בנושא זה. ראוס מצא בשנת 1999 עדות של מכונאי שהועסק בקבוצת מרצדס בשנת 1934בשם Eugen Reichle . רייכל בעדותו מספר כי – "..המכוניות לעולם לא נצבעו בלבן ולכן לא היה שום צבע שצריך היה לגרד מהמכוניות.." עכשיו הנושא מתחיל כבר להיות מבולבל, למי להאמין ?

בביוגרפיות של אלפרד נאובאוור משנת 1959, של פון-בראוצ'יץ' משנת 1964 ובראיון שנערך עם הרמן לאנג, נהג ומכונאי בשרות מרצדס בשנות השלושים חוזר ועולה הסיפור ותיאור גירוד הצבע הלבן מהמכוניות. עדות שחיזקה סיפורים אלו היתה של Rudi Uhlenhaut מכונאי בקבוצת מרצדס שחזר ואימת את שידוע היה מסיפוריהם של נאובאוור ובראוצ'יץ'. עכשיו זה כבר ארבע עדויות "בעד" גירוד הצבע מול עדות אחת הטוענת להיפך. בעיה.

אנחנו בשנת 1934 ובבדיקה שנערכה ברישומים שקיימים בארכיוני קבוצת מרצדס בגרמניה הוברר כי אותו Rudi Uhlenhaut הגיע לקבוצת המרוצים רק במהלך 1936 כך שלא יתכן כי היה נוכח או עד לסצינת גירוד הצבע מהמכוניות.. העדות מתחילה להתערער.

בדיקה יותר מעמיקה של ארכיוני מרצדס ואוטו-יוניון מגלה כי שתי הקבוצות גם יחד התעלמו בחלק מהפעמים מהצבע הלבן, שהוכר כצבע המרוצים הרשמי הגרמני (כל מדינה היתה מזוהה בעולם המרוצים עם צבעים יחודיים – בריטניה למשל ירוק כהה או איטליה אדום, צרפת – תכלת וכו') והתחרו עם הצבע הכסוף מדי פעם. כבר באימונים למרוץ ב-AVUS, כחודש לפני הסאגה נורבורגרינג נראתה מרצדס W25 כשהיא צבועה בצבע כסוף על המסלול..

אלפרד נאובאוור, מנהלה האגדי של קבוצת מרצדס היה ידוע כאחד שאוהב לספר סיפורים מעניינים ומרתקים והסברה (גם שלי..) היא שהוא נטה להוסיף פרטים לסיפור בכדי ליצור עניין ופרסום סביב קבוצת מרצדס, אנחנו חייבים להסכים שהוא הצליח.

נחזור לארכיונים של מרצדס. בין הניירות והמסמכים הרבים שם נמצא דף מידע לעיתונות שנכתב ב-1 לחודש מרץ 1934 ובו , לרגל חשיפת ה-W25 החדשה נכתב בין השאר – "ein silberne Pfeil " – והפירוש – "חץ מכסף" .. עוד קודם לכן, במרוץ ה-AVUS RENNEN של שנת 1932, בשידור המרוץ ברדיו הגרמני מתאר השדר הגרמני – Paul Laven את המרצדס של פון-בראוצ'יץ' כ"חץ הכסף" שמגיע לקו הסיום.

הדיון ההיסטורי המרתק עבר בשלב הזה לפורום ההיסטוריה של הספורט המוטורי, הפורום של מגזין AUTOSPORT, ואז הסתבר כי המרוץ שסביבו מתנהלת הפרשייה המפורסמת של הסרת הצבע כלל לא היה מחויב לתקנון ה-750 ק"ג של מרוצי הגראן-פרי אלא היה מרוץ Formula-Libre כלומר ללא הגבלת משקל. ההנחה היא שקבוצת מרצדס, שתכננה לכבוש את מרוצי הגראן-פרי של אותה השנה השתמשה במרות נורבורגרינג כחזרה גנרלית לקראת העונה המתקרבת ולכן משקל המכוניות היה חשוב ביותר, בעיקר לראשי הקבוצה ומכונאיה . כאשר הבחינו בקבוצה כי המכונית כבדה מדי ולא מתאימה למשקל 750 הקילוגרמים שמותרים במרוצי הגראן-פרי הוחלט כבר באותו במרוץ למצוא פיתרון מתאים.

כנס גדול נערך בעיר שטוטגרט בגרמניה, מקום מושבה של מרצדס בנושא "המיתוס שמאחורי צבע הכסף" ובסופו נקבע כמעט סופית כי הצבע הלבן עצמו לא גורד מהמכוניות ערב המרוץ נורבורגרינג ואם משהו הורד מהמכוניות היה זה החומר המבודד שהיה בין לוחות האלומיניום על גוף הרכב. מכוניות מרצדס התחרו לסירוגין עם צבע לבן או כסוף, לא באופן קבוע ורק לאחר המרוץ נורבורגרינג, 1934, לאחר "סאגת הצבע" והפרסום שבצידו החלו המכוניות ללבוש צבע כסוף באופן קבוע, עד עצם היום הזה – "חיצי הכסף" .

17/6/2010 - שבוע הספר, כדורגל ומוות.

לפני שנה או שנתיים, במהלך אחד השידורים של ליגת האלופות, במחצית אחד המשחקים היה זה נדב יעקובי או אולי שגיא כהן שהציגו ספר, באנגלית, שמספר את סיפורה של קבוצת דינמו קייב במהלך מלחמת העולם השנייה והסוף העגום של הסיפור. נושא הספר - ספורט והסטוריה - משך אותי מאד, סימנתי לעצמי לרכוש את הספר ומשום מה זה לא נעשה.

שבוע הספר הגיע ובעודי נכנס לאחת מחנויות הספרים מצאתי את עצמי מדפדף בספר בשם - "משחק המוות" מאת אנדי דוגן - הצילום על הכריכה קפץ לי לעיניים - משחק כדורגל וצלב קרס...הפכתי אותו בכדי לקרוא את התקציר על הכריכה האחורית ונזכרתי, זה בדיוק הספר הזה רק שהפעם הוא תורגם לעברית, כמובן שמשם הדרך לקופה היתה קצרה.

הספר מתחיל בסקירה היסטורית של קבוצת הכדורגל דינמו קייב ושל הקמת הליגה באוקראינה ובברה"מ בתקופת טרום-מלחמת העולם השנייה וככל שכרונולוגית מתקדמים לכיוון המלחמה, היעד הוא ברור והסוף כמו ידוע מראש, הרי לא מדובר בסרט הוליוודי אלא בסיפור היסטורי אמיתי.

למי שחובב כדורגל הספר בוודאי יהיה מעניין, הוא קל לקריאה וקליט. למי שמתעמק בתחקיר היסטורי או בקצת פרטים יותר מעמיקים יתכן ותהיה בעיה , ישנם מקומות בהם נראה כאילו נכתב בשטחיות או שאולי זה התרגום שפוגע מעט.

ולסיפור עצמו.
לאחר שהשטח האוקראיני נכבש על ידי גרמניה, במבצע ברברוסה פורקה למעשה ליגת הכדורגל בברה"מ. הנאצים, שהבינו כי יוכלו להשיג רווח מקומי ממתן יחס טוב (זמני) לאוכלוסיה האוקראינית איפשרו להם לקיים שוב את ליגת הכדורגל המקומית שלהם, אמנם לא באותה הצורה של הקבוצות אבל במבנה פחות או יותר זהה. קבוצת דינמו קייב אמנם פורקה אבל בחסות מאפייה גדולה ללחם בעיר קייב הוקמה קבוצת "סטארט קייב" שהורכבה ברובה משחקני דינמו קייב לשעבר, אליהם צורפו שחקנים מקומיים אחרים מקבוצות שפורקו. שחקני הקבוצה עבדו בעבודת פרך במאפייה, תחת הכיבוש בתנאים לא תנאים וגם מצאו זמן ויכולת לערוך אימוני כדורגל בכדי להיות מוכנים למשחקים.

90 הדקות של משחק הכדורגל איפשרו מדי שבוע לאנשים להתנתק מנוראות המלחמה והכיבוש ולהנות, לנסות לחיות חיים שפויים עד כמה שאפשר . קבוצת "סטראט" החלה במסע ניצחונות נגד קבוצות אוקראיניות שונות, דבר שלא נעלם מעיניהם של הכובשים הנאצים.

לאחר שניצחו את כל הקבוצות המקומיות העמידו להם הנאצים אתגר חדש - קבוצת כדורגל שהורכבה מחיילים שונים ששרתו תחת הצבא הנאצי . למרות שהיו במצב גופני טוב יותר, ספגו החיילים מפלה בשדה הקרב הירוק והניצחון העלה את המוראל בקרב האנשים בקייב. במשחק נוסף שנערך נגד קבוצת חיילים אחרת התוצאה לא היתה שונה בהרבה והרמזים על משחק נגד הגרמנים החלו לצוץ.



ב-6 באוגוסט 1942 פגשה קבוצת "סטארט" את נבחרת חיל האויר הגרמני , "הלופטוואפה" . שחקני קייב הגיעו אך בקושי למשחק הזה. ללא מדים מסודרים אלא עם תלבושת ישנה של דינמו קייב , נעלי עבודה בלויות וללא אוכל . אותות הרעב והמלחמה ניכרו היטב במגרש אבל לא על לוח התוצאות . בסיום המשחק התוצאה היתה 1:5 לטובת האוקראינים ולכולם היה ברור שזה לא הסוף.

שלושה ימים לאחר המשחק הראשון, ב-9 לאוגוסט נפגשו הקבוצות למשחק חוזר וזאת לאחר שהגרמנים דרשו את המשחק הזה ולמעשה לאוקראינים לא היתה האפשרות לסרב. כשופט במשחק מונה קצין-SS ועוד לפני תחילת המשחק קיבלו שחקני קייב אזהרה שלא משתמעת לשתי פנים, הם אמורים להפסיד במשחק אחרת סופם לא יהיה טוב. השופט הגרמני שרק לתחילת המשחק ומיד החלו הגרמנים לפגוע פיזית באוקראינים, ללא תגובה מצד השופט כמובן. הדבר לא הפריע למקומיים לסיים את המחצית ביתרון גדול ולהשפיל את הגרמנים. אחד מרגעי השיא של המשחק היה כאשר אחד משחקני הקבוצה עבר את כל השחקנים הגרמנים, כולל את השוער וכאשר הגיע מול השער הריק, הסתובב ובעט את הכדור חזרה לעבר מחצית המגרש שלו, ההשפלה לכובש היתה מלאה.

לאחר שנסתיים המשחק והשחקנים עזבו את המקום היה ברור לכולם שהמשחק למעשה לא נגמר. בזה אחר זה נעצרו שחקני "סטארט" במאפייה בה עבדו ונלקחו למחנה סירטצק, מחנה עבודה והשמדה שהיה בסמוך לקייב. השחקנים כולם עברו עינויים קשים במקום, עבדו בעבודות כפייה קשות ושלושה מהמובילים שבהם אף הוצאו להורג במקום לאחר החקירות שעברו.

סיפור הגבורה של שחקני "סטארט" קייב - "משחק המוות" והשהייה הקשה במחנה העבודה הפכו לסיפור שגדלים עליו כיום רבים משחקני הקבוצה. אנדרטה גדולה לזכר השחקנים הוקמה בסמוך לאיצטדיון של דינמו קייב .

אמרו כבר לפניי שכדורגל הוא לא עניין של חיים ומוות, הוא הרבה יותר מזה. סיפור "משחק המוות" די ממחיש את העניין. שחקני קייב ידעו שכך או כך נגזר עליהם למות, הם העדיפו לעשות את זה בראש מורם על מגרש הכדורגל שכל כך אהבו ונתנו השראה לרבים אחרים .

11/5/2010 - המיתוס שמאחורי "חיצי הכסף" - חלק א'

על פי מילון אבן-שושן מוגדר הערך – מיתוס – כך :- אגדת קדומים, מסורת אגדה העטופה בדמיון ומעשי-פלא שבה מצאה ביטוי סמלי הרגשת העולם הדתית הקדומה.

מיתוסים הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ולעתים נראה כאילו הפכו לאירוע, סיפור שאסור לגעת בו, אסור לחקור אותו ויותר מכך – אסור לנפץ או להפריך אותו לחלוטין. על הבסיס של המיתוס גדלים ומחונכים דורות כל גבי דורות של אנשים. להיסטוריונים וחוקרים יש חיבה מיוחדת לחקור מיתוסים ובעיקר לנפץ אותם, לגלות אמת חדשה, אחרת לגביהם.

קבוצת המרוצים של מרצדס שלטה במסלולי המרוצים באירופה ומחוצה לה בין השנים 1934-1939, תקופת “תור הזהב” כפי שנקראה, ועשו זאת שוב גם בין השנים 1954-1955, כאשר חזרו להתחרות לאחר ההפסקה מאונס בגלל מלחמת העולם השנייה. השליטה והדומיננטיות שהפגינה הקבוצה הגרמנית, בתקופה הראשונה יחד קבוצת אוטו-יוניון, בנו את האגדה שנקראת, עד היום, “חיצי הכסף” – SILVER-ARROWS .

אחת מדמויות המפתח של התקופה הינו אלפרד נויבאוור, מנהלה האגדי של קבוצת המרוצים של מרצדס ואחת מהדמויות המשפיעות והמרתקות בתקופה זו. נויבאוור, לאחר פרישתה של מרצדס ב-1955, בעקבות האסון במרוץ ה-לה-מאן, החל לכתוב את זיכרונותיו ממסלולי המרוצים ובשנת 1958 סיפר לאחד מהתחקירנים שעבדו עימו כיצד הציל את יוקרתה של מרצדס לקראת מירוץ הבכורה של הקבוצה, תחת תמיכתה והנהגתה של המפלגה הנאצית בגרמניה, בקיץ 1934.

לקראת עונת 1934 הכריזה התאחדות מרוצי המכוניות הבין-לאומית, המקבילה של ה-FIA כיום, על תקנון חדש שניכנס לתוקף שבמסגרתו מכוניות יחויבו לשקול עד 750 ק”ג. קבוצות המרוצים הגרמניות שנתמכו על ידי המשטר הנאצי בנו, לאחר תכנון מדוקדק, מכוניות חדשות וחדשניות בעלות מנועים רבי עוצמה ושילדות מהפכניות שנועדו להביא אותן, את מרצדס ואוטו-יוניון ראשונות אל קו הסיום בכל מסלול שבו יבקרו ובכל מרוץ שבו יתחרו ובכך יפארו את הדגל הגרמני עטוי צלב הקרס וכמובן ישמשו ככלי תעמולה ממדרגה ראשונה עבור המשטר הנאצי ש-פאר את ה”אדם העליון” בדמות נהג המרוצים הגרמני ואת הטכנולוגיה הגרמנית שהצליחה לפתח מכוניות מרוץ מוצלחות.

ב-27 במאי 1934, סוף שבוע אביבי ונעים התקבצו עשרות אלפי צופים על יציעי הבטון במסלול AVUS שבברלין, מסלול מהיר מאד שמורכב למעשה בחלקו הראשי מהאוטוסטראדה שיוצאת מברלין מזרחה ,בכדי לחזות בהופעת הבכורה של “הנבחרת הגרמנית” מרצדס ואוטו-יוניון, במרוץ הגראן-פרי המקומי. אלפא-רומיאו ומזאראטי הופיעו עם מיטב הנהגים שלהם – אקילה וארזי, גאי מול וטאציו נובולארי כמובן אבל העיניים של הקהל היו נשואות לכיוון אחד בלבד, אל נהגי ומכוניות המרוץ הגרמניות ומה רבה היתה תדהמתם כאשר על הגריד, ממש לפני הזינוק ניצבה רק קבוצת מרוצים גרמנית אחת, זו של אוטו-יוניון. מקומה של מרצדס מהמרוץ – נפקד, והסבר רשמי לא נמסר לציבור. לגבי דיווח מתאים לממונים, דיווח כזה הועבר כנראה עם הסבר שעד המרוץ הבא התקלות יתוקנו.

לעומת מרצדס, אוטו-יוניון כן השתתפו במרוץ והנהג המוביל של הקבוצה, אוגוסט מומברגר סיים במקום השלישי המאכזב, כמעט 2 דק’ אחרי המנצח, גאי מול שנהג במכונית אלפא-רומיאו אדומה כמובן.

המרוץ הבא שבו אמורות היו להשתתף הקבוצות הגרמניות נערך כשבוע לאחר המפגש ב-AVUS , הפעם במסלול נורבורגרינג ב-EIFEL GP . שוב קהל גרמני רב הגיע בכדי לחזות במכוניות החדשות ואולי גם לתקן את הרושם הראשוני שנשאר מהמרוץ הקודם. כבר בשלב האימונים נראה אי שקט סביב הנעשה במוסך של מרצדס. בבדיקה ראשונית שנערכה מול אלפרד נויבאוור, מנהלה של הקבוצה, הגרסה הרשמית שנמסרה היתה כי ה-W25 החדשה הצבועה לבן שוקלת מעל למשקל המותר וזאת נתגלה רק בבדיקות הטכניות שנערכו לפני המרוץ, ההשתתפות במרוץ שוב הוטלה בספק ונותרה רק יממה עד למרוץ עצמו, המתח בשיאו.

המשך יבוא…

25/4/2010- דמות טרגית או קצין SS קר רוח - אדולף הוהליינן

האם אפשר לכנות מישהו שהיה קצין-SS בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה כדמות טראגית ? קצת קשה לי לעשות את זה ובכל זאת, בהמשך מובא סיפורו של אדולף הוהליינן, קצין ה-SS שמונה על ידי אדולף היטלר לעמוד בראש פרויקט המרוצים הגרמני, האחראי מטעמו של הפיהרר לפקח שהכסף שהושקע בפרויקט לא נזרק סתם ובאמת מנוצל למטרות טובות – ניצחונות על מסלולי המרוצים שיתורגמו לתעמולה להעלאת והאדרת שמו של השלטון הפאשיסטי הגרמני.

אדולף הוהליינן נולד בשנת 1881 בפרוסיה והספיק להילחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, זוכה לעיטור צלב הברזל. כחייל מקצועי כל חייו מונה בשנת 1934 כאחראי הרשמי על ה-NSKK – מועדון המכוניות הנאציונל-סוציאליסטי בגרמניה, שכלל בתוכו בעצם את כל תחום הספורט המוטורי ובכך קיבל את הפיקוח על הפרויקט החשוב מכול מבחינתו של השלטון הנאצי – בנייתה והשתתפותה של מכונית מרוץ גרמנית במרוצי הגראן-פרי באירופה, מיד בתחילת הדרך הפך הפרויקט היוקרתי הזה לפרויקט כפול – מרצדס ואוטו-יוניון לקחו בו חלק – והוהליינן היה זה שאמור היה לנהל הכול.

כבר ב-1934 חויבו כל נהגי המרוצים בגרמניה להירשם כחברים ב-NSKK וכפועל יוצא מכך הפכו לחברי ה-SS בעלי דרגות קצונה. הוהליינן, כקצין SS בפועל יכול היה בעצם להפעיל את כוחו וסמכותו ולפקד על כולם אולם מראש ידע כי אין לו סיכוי גדול אל מול האנשים הללו שכל מה שעניין אותם היה דבר אחד – ללחוץ על דוושת הגז ולסובב את ההגה. הוהליינן ידע כי זהו קרב אבוד מראש ונראה לעתים מסתובב כאדם שאיבד משהו, במדי ה-SS שלו, בין כל אותם נהגים ומכונאים עם סרבלים מלוכלכים בשמן.

למרות שלא זכה להערכה מצד חברי הקבוצות נהנה הוהליינן מכל רגע שבו שהה על מסלול המרוצים או בקרבתו כמו גם באחד ממפעלי הקבוצות. הוהליינן היה חובב ספורט מוטורי מטבעו וכאחד כזה, התפקיד שקיבל יותר מששימח אותו, בייחוד מכיוון שלאחר שנים של שירות בחזית, כחייל מקצועי, יכול היה עכשיו לנוח מעט.

לאדולף הוהליינן לא היה כל ידע מכאני, בטח שלא בתחום הספורט המוטורי אבל הוא הופיע בכל אירוע רשמי וכמובן שגם בכל מרוצי המכוניות שנערכו בין השנים 1934-1939, הוא היה עולה אל המסלול, מסתובב גאה בין המכוניות והנהגים במדיו המצוחצחים ומהודרים בסמלים נאציים, לוחץ ידיים לנהגים שהשתדלו להימנע ממנו ככל האפשר, מנסים לא לערב פוליטיקה וספורט . לאחר מכן, ממש לפני הזינוק למרוץ היה תופס הוהליינן את מקומו על בימת הכבוד וצופה במרוצים עד תומם ומיד לאחר שדגל השחמט היה יורד, בדרך כלל לעבר אחד מ”חיצי הכסף” , היה הוהליינן זה שמגיש לנהג המנצח זר פרחים גדול עטוף בדגל וצלב הקרס ומעניק לו את גביע הניצחון של המרוץ, דואג לתמונות שינציחו את הרגע ההיסטורי ומיד רץ לכתוב את המברק הקבוע בו דיווח לפיהרר “שלו” על עוד ניצחון מפואר של פאר תעשיית הרכב הגרמנית שמתעלה על יריבותיה. בפעמים שהניצחון היה נופל בחיקו של נהג לא-גרמני דוגמת נובולארי בגראן-פרי הגרמני של 1935 או ריצ’ארד סימאן הבריטי שלמרות שניצח במדי מרצדס, היה הקצין הגרמני דואג להצניע את הניצחון ומדווח כמה קשה היה לנהגים המקומיים במכוניות הגרמניות להגיע להישג של מקום שני או שלישי ומבטיח שבעתיד הם ינצחו כמובן.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין והחלה למעשה את מלחמת העולם השנייה, ה-NSKK חולק לשלושה חלקים, מאבד למעשה את תפקידו הרשמי כמאגד את הנהגים בגרמניה ומפנה אותם לטובת תפקידים צבאיים כאלו ואחרים. הוהליינן מאבד מכוחו מבלי לגלות יכולת להתנגד למהלך זה כמובן. הספורט המוטורי שהיה בן-טיפוחיו חדל מלהתקיים והמאמץ הגרמני הופנה לטובת הלחימה. הוהליינן עצמו חלה בסרטן וככל שהמלחמה נמשכת מחלתו מתחזקת עד שמכריעה אותו ב-1942.

נהגים רבים, לאחר המלחמה, חששו לכתוב או לדבר על הוהליינן או על הקשר שבין הספורט המוטורי הגרמני והמשטר הנאצי ולו רק בכדי שלו יזוהו בטעות כאוהדי הממשל. למרות זאת נהג המרוצים הגרמני רודולף קרצ’יולה כתב עליו כי הוא היה “..אדם בעל מזג-טוב שהאמין בכל ליבו באידיאולוגיה הנאציונל-סוציאליסטית ואשר למרות תפקידו הבכיר לא ניצל לעולם את מעמדו..” .

20/2/2010 - הקשר שבין המחתרת הצרפתית במלחה"ע ה-2 וספורט מוטורי , סיפורו של גרובר-וויליאמס

הרבה זמן שלא עדכנתי את הבלוג שלי, בעיקר בגלל מחסור בזמן, מצטער.

לפני מספר ימים, במהלך שיחה עם שניים מהתלמידים שלי עלה נושא של איזה משחק מחשב שמזכיר קשר בין המחתרת הצרפתית וספורט מוטורי, מה שהזכיר לי בעיקר את סיפורו של וילי גרובר, נהג מרוצים אנגלי שהשתמש בשם כינוי - W.WILLIAMS וסיפורו המלא מופיע בספרו של JOE SAWARD שעוסק בפרשייה המעניינת The Grand Prix Saboteurs עליה אני מתכוון לכתוב כאן, הסיפור המלא הוא סיפורם של שלושה - גרובר-וויליאמס, רוברט בנואה וז’אן-פייר ווילמיל, אולם פה אני מתרכז רק בגרובר-וויליאמס . בהמשך אכתוב גם על השניים האחרים, שהם חלק בלתי נפרד מהסיפור.

לאחר נפילת צרפת בידי גרמניה הנאצית, בחודש יוני 1940, חולקה המדינה לשניים, כאשר חלקה הצפוני נמצא תחת שליטה גרמנית מלאה ואילו בחלקה הדרומי של המדינה הוקמה ממשלה צרפתית חדשה בראשותו של המרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה. ממשלה זו נודעה בשם ממשלת וישי , על שם מקום מושבה. הממשלה הצרפתיתחתמה על הסכם הפסקת-אש עם הגרמנים ולמעשה החלה לתפקד כמשתפת פעולה עם השלטון הנאצי האכזרי. רבים מהצרפתים שחיו בחלק הצפוני ברחו לחלק הדרומי של המדינה וכך גם הרבה יהודים.

עד מהרה החלו להופיע ניצנים ראשונים של התנגדות אזרחית לשלטון הגרמני, תחילה במסגרת ארועים בודדים ולא מאורגנים כשהמטרה היתה להטריד את הגרמנים. ככול שחלף הזמן החלו לצוץ גופי מחתרת מאורגנים שעסקו בין השאר בגיוס חברים נוספים ובמאמץ להרחבת שורותיהם. בשלב זה החל להתרחב שיתוף הפעולה בין ארגונים מחתרתיים אלו לבין שירות המודיעין הבריטי , ה-SOE , שאימן והצניח סוכנים בשטחים הכבושים של צרפת וכל זאת כחלק מהמערכה הכוללת באויב הגרמני.

וילי גרובר היה נהג מרוצים בריטי מוכשר ומוצלח ביותר שבין הישגיו ניצחון בגראן-פרי הראשון של מונקו ב-1929 ובשני מירוצי גראן-פרי בצרפת, גם הם באותה התקופה. גרובר החל את דרכו כנהג של המעמד הגבוה ברחובות פאריז ועד מהרה מצא את עצמו נדבק בחיידק המירוצים. לאחר שהצליח לאסוף מספיק כסף רכש לעצמו אופנוע מרוצים ומשם עבר למכוניות. במקביל החליט להשתמש בכינוי ולא בשמו האמיתי וזאת כי חשש שאימו תדע על עיסוקו המסוכן .

לאחר שהוכיח את כישרונו הצליח לרכוש לעצמו מכונית מרוץ של בוגאטי ומשם הדרך אל קבוצת המרוצים הרשמית היתה קצרה. ההצלחה במרוצי המכוניות הביאה עימה גם חתונה ווילי גרובר התחתן עם צרפתייה מקומית. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הצטרף גרובר W.WILLIAMS לצבא הבריטי כנהג של קצינים בכירים והסיע אותם מפגישה לפגישה. בקיץ 1940 פולש הצבא הגרמני לצרפת, מגיע עד פאריז וגרובר, יחד עם שאר הצבא הבריטי נאלץ לסגת חזרה לאי הבריטי, משאיר את אשתו מאחור, אבל לא להרבה זמן.

הגעגועים לאשתו יחד עם כשרון השפות המיוחד שלו והשליטה המושלמת שלו בצרפתית מצאה אותו מתגייס לשורות המודיעין הצבאי הבריטי . בקיץ 1942 גרובר מוצנח לתוך השטח הצרפתי הכבוש , כשהמשימה שקיבל היתה לחבור אל המחתרת הצרפתית בשטח ולהקים תאי מחתרת חבלניים שיסייעו לפלישה של בעלות-הברית בשלב מאוחר יותר ויאספו מודיעין על הכוחות הגרמניים בשטח.

גרובר הצליח לפגוש את חבריו-יריביו מימי המרוצים, נהגי המרוצים הצרפתיים , רוברט בנואה וז’אן-פייר ווילמיל ויחד הם הקימו רשת של תאי מחתרת קטנים שהצליחו במשימות מודיעין וחבלה בשטח הגרמני . לאחר זמן מה של פעילות בשטח העויין הסתבר כי גרובר-WILLIAMS ובנואה עבדו בעצם מול סוכן כפול שלמעשה הסגיר אותם לידי הגסטאפו.

גרובר-WILLIAMS נתפס על ידי הגסטאפו בזמן פעילות ברחובות פאריז, הועבר לחדרי החקירות ועבר מסכת קשה ביותר של חקירות. לאחר מכן, על פי העדויות שנאספו מארכיון הגסטאפו הוא כנראה הועבר למחנה זקשנהאוזן בגרמניה, שם הוצא להורג ב-18 למרץ 1945.